העליון: חברה שהפרה את החוק לא תוכל להשיב למשהב"ט ציוד בטחוני שרכשה ולזכות להחזר

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' סגן הנשיא,  השופט י' זפט), שבו נקבע כי לפי החוזה שבין המערערת לבין המדינה, אין המערערת זכאית להחזיר את הטובין שרכשה מן המדינה ולקבל ממנה את תמורתם; זאת, הגם שלא ניתן לה אישור לייצוא חוזר.

(א) הרקע ועובדתי

1.        המערערת היא חברה בע"מ, העוסקת בסחר בפריטים צבאיים שהיא רוכשת מגופים שונים, ובראשם משרד הביטחון. המסחר בפריטים אלה מחייב קבלת היתר ממשרד הביטחון לשם ניהול משא ומתן עם גורם המבקש לרכוש את הפריטים המוצעים, והיתר נוסף לשם ייצוא הפריטים המבוקשים ללקוח. בצד זה, מותנה יצוא ציוד ביטחוני שיובא מארה"ב, באישור הניתן על-ידי הרשויות בארה"ב. אישור זה, הקרוי "Re export approval" (להלן: אישור ייצוא חוזר) נדרש גם במקרה של מכירת הציוד בחזרה לארה"ב, ובמסגרתו נדרש היצואן לציין להיכן עתיד הציוד להגיע, ומי הגורם שאמור לבצע בפועל את הייצוא מישראל.

           על-פי הפרקטיקה שנהגה בעבר, ניתן היה לרכוש ממשרד הביטחון רק פריטים צבאיים שנועדו להשלמת עסקה שלגביה ניתן היתר לניהול משא ומתן והיתר ייצוא. בשלב מסוים, הוחלט במשרד הביטחון לשנות את המדיניות הנוהגת, ולאפשר לסוחרים לרכוש מן המשרד פריטים צבאיים, גם בטרם נמצא להם לקוח. בהתאם להסדר החדש, רכשה המערערת ממשרד הביטחון פריטים צבאיים שונים במטרה להחזיק בהם עד שיימצא קונה. במועד הרכישה, לא דרש המשיב מן המערערת כי תציג לו אישור ייצוא חוזר, ואישור כאמור לא הוצג.

2.        בשנת 1998 הוגש נגד המערערת, מנהלה דוד מנשה (להלן: מנשה) ואחרים, כתב אישום שבו יוחסו להם שש עבירות של השתתפות בהסדר כובל. על רקע כתב האישום, החליט משרד הביטחון לקיים את קשריו עם המערערת באמצעות נאמן.  בהיעדרו של מנשה, שהיה עצור בארה"ב בחשד לביצוע עבירות כמפורט להלן, הוחלט על התליית ההליכים הפליליים נגדו ונגד המערערת, והם חודשו רק עם שובו לארץ, בסמוך לשנת 2004. בתום ההליכים, הורשעו מנשה והמערערת בביצוע העבירות שיוחסו להם במסגרת הסדר טיעון. בהתאם להסדר, נגזרו על מנשה 30 ימי מאסר בפועל שרוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי, ואילו על המערערת הושת קנס כספי. עוד קודם לכן, בשנת 2003, נודע למשרד הביטחון כי המערערת ומנשה מעורבים בייצוא פריטים צבאיים ללא אישור ייצוא חוזר, שנדרש על מנת לסחור בפריטים צבאיים שמקורם בארה"ב, וכן במתן מידע כוזב על אודות היעד הסופי של הפרטים שאותם ייצאו. בגדר כך, נעצר - כאמור - מנשה בארה"ב, כתב אישום הוגש נגדו ונגד המערערת שם, ובסופו של יום  - בעקבות הסדר טיעון עם התביעה בארה"ב - הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו. במסגרת הסדר הטיעון, התחייבו המערערת ומנשה, בין היתר, שלא ליטול חלק בכל חוזה שממשלת ארה"ב היא צד לו, ולהימנע מלדרוש, ישירות או בעקיפין, כל רישיון ייצוא או ייבוא ממחלקת המדינה האמריקאית. עם זאת, התחייבו רשויות התביעה בארה"ב, כי אם בתום שנתיים שבמהלכן יוטלו על מנשה המגבלות האמורות, יפנה הלה בבקשה למשרד ההגנה האמריקאי לביטולן של מגבלות אלה, הן לא תבענה התנגדות לבקשה. בצד זה הודגש, כי ההחלטה הסופית בסוגיה נתונה לשיקול דעתם הבלעדי ("Within the complete and sole discretion") של משרדי ההגנה והחוץ של ארה"ב.

           על רקע מה שהוגדר על-ידי משרד הביטחון כ"הצטברות ההליכים נגד חברת קמטק ומר דוד מנשה", הוחלט על השעיית המערערת ומנשה מכל קשריהם עם משרד הביטחון. בשלב הראשון הוחלט על הגבלת ההשעיה למשך 14 ימים שבמהלכם יתאפשר למערערת ולמנשה לטעון טענותיהם. ואולם, גם לאחר ששטחו טענותיהם, לא עלה בידיהם לשנות את החלטת משרד הביטחון להשעות את קשריו עם המערערת, וביום 31.7.2003, עם פקיעת תוקפו של היתר המנכ"ל שהיה בידה, נשללה מן המערערת האפשרות לשווק פריטים צבאיים שרכשה ממשרד הביטחון. בהמשך, התברר למערערת כי בצד התנגדות משרד הביטחון לחידוש הקשרים עימה, היא לא תוכל לקבל משלטונות ארה"ב אישור ייצוא חוזר, בנסיבות אלה, הודיעה האחרונה למשרד הביטחון כי היא מבטלת את בקשתה לקבלת היתר ייצוא, ומבקשת לעשות שימוש בזכותה מכוח סעיף 4 להסכמים בינה לבין משרד הביטחון (להלן: סעיף 4 לחוזה), שלפיו במקרה שבו המשרד "לא יוכל" להעניק לה היתרי יצוא, היא רשאית להחזיר לו את כל הפריטים הצבאיים שרכשה ממנו, ולקבל בחזרה את תמורתם. בקשתה של המערערת נדחתה - ועל רקע זה הגישה המערערת את המרצת הפתיחה נושא הערעור שלפנינו. בגדר התובענה טענה המערערת, כי משלא ניתן לה היתר לייצא פריטים צבאיים שנרכשו ממשרד הביטחון, היא זכאית, לפי החוזה, להשיב למשרד הביטחון את הפריטים שרכשה ממנו, ולקבל בחזרה את התמורה ששילמה עבורם.

(ב) פסק דינו של בית המשפט קמא

3.        בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של המערערת. בפסק דינו, נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 4 לחוזה. בגדר כך, עמד בית המשפט על התכלית שביסוד הסעיף, להעניק "כרית ביטחון" לסוחרים מפני היווצרות נסיבות ביטחוניות או פוליטיות שבעטיין לא יוכל משרד הביטחון לאפשר ייצוא של הפריטים הנרכשים. לפי קביעת בית המשפט, נוכח התכלית האמורה, יש להגביל את תחולת הסעיף למקרים שבהם מתן היתר הייצוא נמנע בשל מהותם של הטובין או מגבלות אחרות הנעוצות במשרד, ולא בשל טעמים הקשורים בקונה עצמו. אחרת - יימצא הקונה מקבל הגנה רחבה מזו הדרושה להגשמת תכלית הסעיף. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות זו אף מעוגנת בלשון הסעיף. על רקע קביעה זו, פסק בית המשפט כי למערערת לא השתכללה זכות למכירה חוזרת של הטובין שרכשה, למשרד הביטחון.

           מכאן הערעור שלפנינו.

4.        יצוין, כי קודם לשמיעת הערעור, בגדרו של דיון מקדמי, הורתה חברתי השופטת א' חיות, למשרד הביטחון להשיב לשאלות הבהרה שעלו מצד בית המשפט, בדבר הצורך באישור לייצוא חוזר, ובדבר הפרוצדורה הנוגעות להוצאתו, לגבי המלאי נושא הערעור. הסוגיה התעוררה נוכח טענתה של המערערת בדיון המקדמי כי אישור ייצוא חוזר מטעמן של הרשויות האמריקאיות נדרש כבר בשלב שבו מכר לה משרד הביטחון את פריטי הנשק; דא עקא, שבאותה עת לא היה בידי המשרד אישור כאמור, והוא לא ציין עובדה זו בפניה. בהודעת ההבהרה מטעם משרד הביטחון צוין, כי חל שינוי במדיניות האמריקאית בנוגע לצורך באישור ייצוא חוזר בשלבים השונים של ייצוא נשק מארה"ב לישראל. לפי הטענה, עד לפני מספר שנים מכר משרד הביטחון לקניינים בארץ חלפים של ציוד אווירי מתוצרת ארה"ב ללא התניית המכירה בהצגת אישור יצוא חוזר אמריקאי. רק כשביקש הקניין בארץ לייצא את הציוד לארה"ב, הוא נדרש להציג אישור ייצוא חוזר אמריקאי כתנאי למתן היתר הייצוא מצד משרד הביטחון. עם זאת, בשנים האחרונות, החמירו האמריקאים את הנהלים, וכיום, עצם מכירת הציוד בארץ נחשבת על-פי הדין האמריקאי ל"ייצוא" המחויב באישור ייצוא חוזר. לטענת משרד הביטחון, ההתקשרות עם המערערת נעשתה בהתאם לנוהל הקודם, ומשכך - אין כל נפקות לשאלת הצגתו של אישור ייצוא חוזר בשלב שבו נמכרו למערערת פריטי הנשק. המערערת טענה בתגובה כי הודעת משרד הביטחון נסמכה על חוות דעת היועץ המשפטי למערכת הביטחון שלא גובתה ולא בוססה; ומכל מקום, אישור ייצוא חוזר נדרש לצורך מכירת ציוד בתוך מדינת ישראל גם בעת המגעים בינה לבין משרד הביטחון.

(ג) טענות המערערת

5.        לטענת המערערת, פרשנותו הנכונה של סעיף 4 לחוזה מחייבת קביעה כי בכל מקרה, ללא תלות בנסיבות שבגינן לא קיבלה אישור ייצוא חוזר, זכאי מי שרכש ציוד ביטחוני מהמשיב, ואינו יכול לסחור בו בשל אי קבלת האישור, להחזיר את הציוד, ולקבל בחזרה את הכספים ששילם תמורתו. לגישתה, הפרשנות המילולית של סעיף 4 לחוזה ברורה, והיא עולה מתוך לשונו, אשר אינה קובעת סייג שלפיו נסיבות התלויות בהתנהגות הקונה ישללו את זכותו לפי הסעיף. בצד זה, טוענת המערערת, כי גם אומד דעתם של הצדדים עובר לכריתת ההסכם, מחייב פרשנות השוללת קיומו של סייג כאמור. לגישתה, אם הזכות להחזיר את פריטי הנשק למשרד הביטחון ולקבל בחזרה את התמורה היתה מוגבלת לנסיבות שנוגעות למשרד - ולא נוגעות לקונה, אזי כלל לא היה צורך בהוראות סעיף 4 לחוזה, ולא היתה לו כל רבותא. סעיף 4 נוסח כך שהקונה יידע שבכל נסיבה שבגינה לא יתקבל אישור ייצוא חוזר - יהיה אשר יהיה הגורם לה - הוא יהיה זכאי להחזיר את הציוד למשיב. ממילא, גורסת המערערת, אין לומר שהתנהגותה היתה חמורה במידה המצדיקה סירוב ליתן לה אישור ייצוא חוזר, לא כל שכן במידה המצדיקה את שלילת תחולתו של סעיף 4 לחוזה. לדבריה, הפרשנות שבה נקט בית המשפט קמא מובילה לתוצאה אבסורדית, שלפיה הגם שברור כי היא אינה יכולה לעשות דבר עם הציוד הביטחוני, נשללה זכותה להשיב את הציוד למשיב בהתאם לחוזה.

 6.       המערערת מוסיפה ומציינת, כי כפי שהובהר לראשונה לפני בית משפט זה, חרף המצג שהציג, לא היה בידי המשיב אישור ייצוא חוזר לציוד שמכר לה. לדידה, באין אישור ייצוא חוזר לפריטי הנשק, לא היה המשיב רשאי למכור לה את הציוד, וממילא לא לתת לה היתר לייצאו. משכך, הסיבה "האמיתית" שהמערערת אינה יכולה לסחור בציוד שרכשה מן המשיב אינה ביטול היתר הייצוא על-ידו, אלא העובדה שזה האחרון כלל לא היה רשאי למכור לה את הציוד מלכתחילה. לדברי המערערת, בנסיבות שבהן נמנע המשיב מלחשוף בפניה את הצורך באישור ייצוא חוזר בשלב שבו מכר לה את הנשק, ואת היעדרו של אישור מעין זה בידיו, יש לראות בייחוס שלילת זכותה לקבלת אישור ייצוא חוזר, להתנהגותה שלה, משום חוסר תום-לב מצדו. במצב דברים זה, קמה למשרד הביטחון חובה לקבל את הציוד בחזרה, ולהשיב לה את התמורה ששילמה בגינו.

(ד) טענות המשיב

7.        משרד הביטחון גורס כי יש לפרש את סעיף 4 לחוזה בהתאם לתכליתו - להעניק "כרית ביטחון" לסוחרים, שתמנע מצב שבו תיפגע חברה שרכשה ציוד ביטחוני בתום-לב, ולאחר הרכישה נמנע ממנה, שלא באשמתה, לספק את הציוד ליעדו. לגישתו, תכלית זו אינה תומכת במתן הגנה למי שפעל שלא בתום-לב, ואף בצורה בלתי חוקית. עוד נטען, כי יהיה זה לא סביר להניח שהמשיב, כצד לעסקה מסחרית, בנסחו את הסעיף, יעניק למערערת הגנה בלתי מוגבלת, הכוללת מצבים שנוצרו כתוצאה מ"אשמתה" שלה, לא כל שכן כשמדובר במעשים עברייניים שביצעה. לגישתו, אפילו ניתן היה לקבל פרשנות מרחיבה, שלפיה סעיף 4 מעניק הגנה גם במצבים הקשורים בקונה, הרי שזו היתה נשללת בענייננו נוכח חוסר תום-לבה של המערערת.

8.        בצד האמור, טוען משרד הביטחון, כי אין יסוד לטענת המערערת בדבר מצג שווא שהוא, לכאורה, יצר, כאילו יש בידיו אישור ייצוא חוזר בשלב שבו מכר לה את פריטי הנשק. לדבריו, טענה זו עומדת בסתירה לטענות המערערת במסגרת המרצת הפתיחה ובסיכומיה באותו הליך, כי רוב הרכישות למלאי בוצעו על מסך מצגים שהציג בדבר הנפקת היתרי ייצוא בעתיד. לשיטתו, הטענה העובדתית בדבר מצג השווא נטענה לראשונה על-ידי המערערת רק במסגרת סיכומיה לבית משפט זה, ויש בה משום "הרחבת חזית" אסורה. עוד הוא גורס, כי טענת המערערת שלפיה לא ידעה שאין בידיו אישור ייצוא חוזר אינה מתיישבת עם ניסיונה רב השנים בתחומים הרלוונטיים, ועם הבקיאות שהפגינה בנהלים הקיימים. בהתאם לאותם נהלים, יש להציג לקוח ויעד סופי ספציפי לציוד על מנת לקבל היתר ייצוא חוזר מטעם הרשויות בארה"ב. אשר על-כן, באין מחלוקת שבעת שהמערערת רכשה את הציוד מן המשיב, לא היה ברשותה לקוח או יעד ספציפיים לציוד הנרכש, הרי שחזקה עליה כי ידעה שלא נתקבל אישור ייצוא חוזר בנוגע לציוד זה.

9.        לבסוף טוען המשיב, כי בכל מקרה, לא ניתן לתלות את החלטתן של הרשויות האמריקאיות לשלול מן המערערת לצמיתות את האישור לייצוא חוזר, בהיעדרו של אישור מעין זה בידיו שלו. לדבריו, המערערת - בהתנהגותה ובמעשיה - הביאה לכך שלא תוכל לקיים כל קשר מסחרי עם ארה"ב, והדבר ניכר בעמדתן החד-משמעית של הרשויות האמריקאיות בנוגע לאפשרות לסחור עימה, וכן בחובות שהוטלו עליה מכוח הסדר הטיעון שאליו הגיעה עם רשויות התביעה בארה"ב.

(ה) דיון